גלי ההגירה אשר שטפו בשנים האחרונות את אירופה ועוררו שאלות זהות ומוסר כבדות משקל, אך הציפו גם בעיה פחות מדוברת - הרופאים האירופים מצאו את עצמם מטפלים בתסמינים ומחלות שלא נראו במרפאות שלהם כבר שנים רבות. מחלות שנלמדו במערב כחלק מההיסטוריה של הרפואה לפתע קמו לתחיה בהתמודדות היומיומית של המהגרים, ואילצו את הרופאים לחזור אל הספרות הרפואית של אמצע המאה-19. אחת הסיבות לכך היא שאחד ההישגים הבולטים ביותר של הרפואה המודרנית הוא טיפול מונע - גילוי ופיתוח עקרונות החיסון בראשית המאה ה-19.  

החיסון אף נחשב למופת של מדיניות ציבורית יעילה וחסכונית, שכן השקעה יחסית קטנה בחיסון הילדים אשר גם כך מבקרים מדי פעם בפעם במרכזי בריאות הילד, מונעת כמעט כליל סיבוכי בריאות עתידיים העלולים לעלות למשק הון תועפות בטיפול ואובדן כח עבודה. כמו כן במעבר למסה קריטית של מחוסנים האוכלוסיה כולה נחשבת למוגנת.

הודו, בדומה למדינות רבות  באפריקה, עדיין נאבקת בניסיון לחסן את אוכלוסייתה העצומה. ההערכות של גופי הבריאות הרשמיים הן שרק כ-44% מקרב הילדים בגילאי שנה עד שנתיים קיבלו חיסון כלשהו, ובמדינת ראג'אסטן הכפרית המספר הרשמי נחתך בחצי לכדי 22% בלבד.  
משפחות קשות יום היו מוציאות לעתים קרובות סכומי כסף השווים לכמה מאות ימי עבודה בניסיון לטפל בילדים אשר חלו במחלה שניתן היה למנוע בקלות לו הילד היה מתחסן. חינוך הציבור התגלתה כגישה שכשלה לחלוטין במבחן התוצאה ואחוזי המתחסנים נותרו זעומים כפי שהיו.  
אלא שאם לוקחים בחשבון כי ההערכות הממשלתיות נוטות להיות אופטימיות יתר על המידה, ושחיסון בודד איננו מספיק ונחוצים חמישה חיסונים נפרדים בכדי לעמוד בסטנדרטים של הרפואה המערבית, התמונה הופכת לעגומה עוד יותר. ואכן כאשר קבוצת חוקרים ערכו דגימה מדוקדקת של ילדי הכפרים בחבל אודאיפור התברר שרק 2% מהילדים אכן מחוסנים בהתאם להמלצות ארגון הבריאות העולמי.

אנשי מדיניות ציבורית וכלכלנים נטו להאשים את המקומיים במצב, הרי החיסונים ניתנים על ידי עובדי מערכת הבריאות הציבורית בחינם, במהלך שישה ימים בשבוע, במשך שש שעות מדי יום. גם הגישה למרכזים הללו לא אמורה להוות בעיה שכן השירות ניתן במרכזים קהילתיים הפזורים בתוך הכפרים באופן כזה שמרחק ההליכה הממוצע הוא כשלושה קילומטרים בלבד, מרחק לא טריוויאלי אבל כזה שהמקומיים רגילים לגמוע ברגל.  

ואכן מאמצים מוקדמים התרכזו בחינוך האוכלוסייה על אודות התועלת שבחיסונים, ובנסיונות לתווך את ההיגיון הכלכלי שבהתחסנות. משפחות קשות יום היו מוציאות לעתים קרובות סכומי כסף השווים לכמה מאות ימי עבודה בניסיון לטפל בילדים אשר חלו במחלה שניתן היה למנוע בקלות לו הילד היה מתחסן. חינוך הציבור התגלתה כגישה שכשלה לחלוטין במבחן התוצאה ואחוזי המתחסנים נותרו זעומים כפי שהיו.  
שיעור הילדים באוכלוסייה שהשלימו את כלל החיסונים.
נאמנים לאמונתם כי רק בשטח טמונות תובנות המפתח, הצוות של פרופ׳ אסתר דופלו ביקש ללמוד מקרוב על הנעשה בכפרים. הם ערכו ביקורי פתע ב-100 מרכזי בריאות קהילתיים ברחבי אודאיפור. במהרה התברר כי עובדי הבריאות נעדרו ברוב מוחלט של המקרים מהמרכזים, כמעט 60% מהמרכזים עמדו נעולים, ובירור קצר העלה כי רק ב- 12% מהמקרים ההיעדרות הייתה מוצדקת.

כך או כך המשמעות עבור הכפריים הייתה כי כל ניסיון ביקור במרפאה הוא הימור בעל סיכויים גרועים במיוחד. האמהות המקומיות אשר צריכות היו להשלים סדרה של חמישה ביקורים עם כל ילד כדי למלא את מכסת החיסונים הנדרשים נתקלו בדלתות סגורות ברוב המקרים, ולאחר כמהנסיונות כושלים הפנימו כי הסיכויים נמוכים מדי בשביל להפסיד ימי עבודה נוספים. בשיגרת יומן הקשה לא היה מקום להשקיע זמן רב על פעולה שהסיכוי שתניב להן ערך כלשהו הוא כה נמוך. 

בניסיון להחזיר את האמון ולמלא את הוואקום שיצר השירות הציבורי הכושל, עמותה מקומית החלה לתפעל ימי התחסנות מרוכזים אשר התקיימו במקום ותאריך קבועים מדי חודש ופורסמו בהרחבה בקרב הכפריים. דופלו שכנעה את אנשי העמותה לערוך ניסוי ובמסגרתו להקצות באופן אקראי את חלק מהכפרים לקבוצת ניסוי שבה תתקיים תוכנית המפעילה ימי התחסנות שונים במעט מאלו של העמותה. בקבוצת הניסוי כל ילד שהתחסן זיכה את אמו בקילוגרם אחד של עדשים - מצרך בסיסי עבור המקומיים שערכו הכספי הוא לא גבוה, מעט יותר ממחצית יום עבודה - ולאלו שישלימו את מלוא מכסת החיסונים אף הובטח סט של 2 צלחות אלומיניום. 
בקבוצת הניסוי כל ילד שהתחסן זיכה את אמו בקילוגרם אחד של עדשים - מצרך בסיסי עבור המקומיים שערכו הכספי הוא לא גבוה, מעט יותר ממחצית יום עבודה

תחילה נדמה היה שהמאמץ משתלם באופן גורף: 77% מהילדים בקרב 134 הכפרים קיבלו לפחות חיסון אחד בימי החיסון המרוכזים של העמותה. אלא שלאחר זמן התברר הפער המשמעותי שבין שני תנאי הניסוי. בקרב הכפרים שבהם נערכו ימי חיסון מרוכזים שיעורי ההתחסנות המלאה היו 17%, הישג נאה לעומת 6.2% בקרב קבוצת הביקורת, אלא שבקרב אלו שקיבלו בנוסף גם פרסים קטנים נוספים, אחוזי ההיתחסנות המלאה זינקו כמעט פי שבע יחסית לקבוצת הביקורת, לשיעור תקדימי של 38% מהאוכלוסייה.

כלומר בקרב אלה שלא קיבלו כל עידוד מעבר להבטחה שביציבות ימי ההתחסנות המרוכזים, שמונה מתוך כל עשרה ילדים נותרו לא מחוסנים כראוי. בנוסף התברר שגם בכפרים השכנים לאלו שהשתתפו בתוכנית היה פער משמעותי לטובת מקבלי העדשים, כ-20% לעומת 10%, נראה היה שהם חזרו נלהבים יותר והפיצו את השמועה.

לפני הצלחת התוכנית הדיונים בבעיית החיסונים התרכזו בחינוך המקומיים לגבי התועלת הצפויה מהתחסנות, אבל הצוות של דופלו הבין שהאמהות למודות האכזבה מהמרפאות הציבוריות זקוקות למוטיבציה אחרת - גם אם פעוטה כחבילת עדשים - בכדי להטות את הכף לטובת ההחלטה להשקיע יום עבודה לטובת חיסון בודד מתוך סדרה של חמישה, והקלו עליהן את ההחלטה הזו בעזרת קילו עדשים. בדיעבד תוכנית העדשים התבררה כיעילה יותר מבחינה כלכלית, גם לאחר קיזוז עלות העדשים וסט הצלחות, כיון שעובדות הבריאות שגם כך קיבלו שכר על יום חיסונים מרוכז, ניצלו את זמנן בצורה יעילה יותר ונתנו יותר חיסונים בכל יום עבודה. העלות בפועל לחיסון בודד הייתה נמוכה יותר.